מקור עבודה זרה ד׳
1 בָּהּ, דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָא אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף״, לֹא שׁוֹרֶשׁ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא עָנָף — לָעוֹלָם הַבָּא.
2 צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וְגוֹ׳״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״.
3 דָּבָר אַחֵר: מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם — כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ, אַף בְּנֵי אָדָם — אִלְמָלֵא מוֹרָאָה שֶׁל מַלְכוּת, כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת ״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ״.
4 רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ״, וּכְתִיב: ״גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ״, וּכְתִיב: ״יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ״! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּאן בִּשְׁעַת מִלְחָמָה.
5 רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמֵי: כְּתִיב ״חֵמָה אֵין לִי״, וּכְתִיב ״נֹקֵם ה׳ וּבַעַל חֵמָה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן — בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם. רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא אָמַר: ״חֵמָה אֵין לִי״ — שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי, ״מִי יִתְּנֵנִי״ — שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי, ״אֶהְיֶה שָׁמִיר וָשַׁיִת וְגוֹ׳״.
6 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַגּוֹיִם״, אֲבַקֵּשׁ מִמִּי? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲבַקֵּשׁ בְּנִיגְנֵי שֶׁלָּהֶם, אִם יֵשׁ לָהֶם זְכוּת — אֶפְדֵּם, וְאִם לָאו — אַשְׁמִידֵם.
7 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ״? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי דָּן אוֹתָם כְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: ״עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה וְגוֹ׳״, אֶלָּא אֲנִי נִפְרָע מֵהֶן כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת.
8 דָּבָר אַחֵר: אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מִצְוָה לְפָנַי כִּי אִם מְעַט, כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה, אֲנִי מְצָרְפָן לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ״, דָּבָר אַחֵר: בַּשָּׂכָר שֶׁמְּשַׁוְּועִין לְפָנַי, אֲנִי מוֹשִׁיעַ אוֹתָם.
9 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים״? אֲנִי אָמַרְתִּי אֶפְדֵּם בְּמָמוֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים.
10 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיֶּחְזְקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע.
11 מִשְׁתַּבַּח לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינֵי בְּרַב סָפְרָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, שְׁבַקוּ לֵיהּ מִיכְסָא דִּתְלֵיסַר שְׁנִין. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהוּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: כְּתִיב ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כׇּל עֲוֹנֹתֵיכֶם״, מַאן דְּאִית לֵיהּ סִיסְיָא בְּרָחֲמֵיהּ מַסֵּיק לֵיהּ? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי, רְמוֹ לֵיהּ סוּדָרָא בְּצַוְּארֵיהּ וְקָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ.
12 אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ אַשְׁכְּחִינְהוּ, אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי מְצַעֲרִיתוּ לֵיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלָאו אָמְרַתְּ לַן דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא? וְלָא יָדַע לְמֵימַר לַן פֵּירוּשָׁא דְּהַאי פְּסוּקָא! אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דַּאֲמַרִי לְכוּ בְּתַנָּאֵי, בִּקְרָאֵי מִי אֲמַרִי לְכוּ?
13 אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי שְׁנָא אַתּוּן דְּיָדְעִיתוּן? אֲמַר לְהוּ: אֲנַן דִּשְׁכִיחִינַן גַּבֵּיכוֹן — רָמִינַן אַנַּפְשִׁין וּמְעַיְּינַן, אִינְהוּ לָא מְעַיְּינִי.
14 אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵימָא לַן אַתְּ! אֲמַר לְהוּ: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ. אוֹהֲבוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת.
15 אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: מַאי דִּכְתִיב ״חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע״? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּלִּין הוּא מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע.
16 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע״! בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר.
17 אֲבָל בְּצַדִּיק גָּמוּר לָא? וְהָכְתִיב ״וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״, וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִמִּקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשַׁי״, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאָלֶף וְעַד תָּיו. הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ, הָווּ לְהוּ כְּצַדִּיקִים שֶׁאֵינָן גְּמוּרִים.
18 רַב פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וּכְתִיב: ״לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד״! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר.
19 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אַחַת מֵחֲמֵשׁ רִיבּוֹא וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּשָׁעָה, זוֹ הִיא רֶגַע, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ רֶגַע חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ:
20 ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״ — אֶפְשָׁר דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן מִי הֲוָה יָדַע?
21 מַאי ״דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע״? בְּעִידָּנָא דַּחֲזוֹ לֵיהּ דַּהֲוָה רְכִיב אַחֲמָרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רְכַבְתָּא אַסּוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ: בִּרְטִיבָא שְׁדַאי לֵיהּ. מִיָּד: ״וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ״, אֲמַר לַהּ: לִטְעִינָא בְּעָלְמָא.
22 אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אֲמַר לַהּ: אַקְרַאי בְּעָלְמָא. אֲמַרָה לֵיהּ: ״מֵעוֹדְךָ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לָךְ רְכִיבוּת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.
23 אֶלָּא מַאי ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״? שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא: ״עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים וְעַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״.
24 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עַמִּי, רְאוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁאִם כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״.
25 וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר אַמֵּימָר, וְאִיתֵּימָא רָבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ. וּמְנָלַן דְּרֶגַע הֲוָה רִיתְחֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זַעַם״.
26 אֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא, כִּי חִיוָּרָא כַּרְבָּלְתָּא דְתַרְנְגוֹלָא. כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִחְוָור חָיוְרָא? כָּל שַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי, הָהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי.
27 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְצַעֵר לֵיהּ הָהוּא מִינָא בִּקְרָאֵי, יוֹמָא חַד נְקַט תַּרְנְגוֹלָא וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הָהִיא שַׁעְתָּא אֶלְטֵיהּ, כִּי מְטָא הָהִיא שַׁעְתָּא נַימְנֵם.
28 אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמִיעְבַּד הָכִי, ״וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב, וּכְתִיב: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.
29 תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן וּמִשְׁתַּחֲוִין לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא לִיצַלֵּי אִינִישׁ צְלוֹתָא דְּמוּסָפֵי בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא דְּיוֹמָא בְּיוֹמָא קַמָּא דְּרֵישׁ שַׁתָּא בְּיָחִיד, דִּלְמָא כֵּיוָן דְּמִפְּקִיד דִּינָא, דִּלְמָא מְעַיְּינִי בְּעוֹבָדֵיהּ וְדָחֲפוּ לֵיהּ מִידְּחֵי.
30 אִי הָכִי, דְּצִבּוּר נָמֵי! דְּצִבּוּר נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ. אִי הָכִי, דְּיָחִיד דְּצַפְרָא נָמֵי לָא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא צִבּוּרָא דְּקָא מְצַלּוּ, לָא קָא מִדְּחֵי.
31 וְהָא אָמְרַתְּ: שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה! אֵיפוֹךְ.
32 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, תּוֹרָה דִּכְתִיב בַּהּ ״אֱמֶת״, דִּכְתִיב: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״ — אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, דִּין דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״אֱמֶת״ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
33 יוֹם, מֵעִיד, טָרַף, בָּעֵגֶל — סִימָן. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״? ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שְׂכָרָן.
34 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״. ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ״ — אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״ — אֵלּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם.
35 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת אוֹתָם לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם לָעוֹלָם הַבָּא עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״, ״נֶגֶד הָעַמִּים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעֵינֵי הָעַמִּים״, מְלַמֵּד שֶׁבָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עַל פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
36 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי כׇּל הַיָּמִים וְגוֹ׳״.
37 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״,
38 וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים״, אֶלָּא לָמָה עָשׂוּ?
פירוש ר"ן על עבודה זרה ד׳
1 ומיהו כי שרי משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבד והכי מוכח בפ"ק דמו"ק שם והיינו דאמרינן בגמ' פשיטא עבד ישראל דאי עבד עובד כוכבים למאי מבעי ליה אע"ג דלא סליק הכי :
2 תניא אין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה. קסבר סתם חרמים לבדק הבית ופלוגתא היא בתמורה וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל:
3 נועל דלת. ואין לה מה תאכל ותמות ואע"ג דלעיל אמרינן דעקור היינו מנשר פרסותיה הכא משום בזיון קדשים לא שרי למעבד הכי וכן אינו רשאי לשוחטה כדי שלא יבא בה לידי תקלה שיאכלנה וכן אינו רשאי להורגה בידים דכתיב ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם שאסור לעשות דבר השחתה בשל גבוה הכי מפרשין מזבחותם לא תעשון כן בגמרא ומשום הכי לא סגי אלא בנועל דלת בפניה וקשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בפרק המקדיש שדהו דף כט ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבעה זוזי אוחיל עילויהו ושדי בנהרא ולשתרי לך כמאן כשמואל וכו' והכא נמי לפריק ולשדינהו בנהרא וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא פדייה וכיון דמוקמת לה אפדיון עביד ליה כשמואל אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם אבל הרב אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי נראה שדעתו ז"ל דהכא קתני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא אלא שתמהני עליו במה שכתב ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מילתא ארבעה זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרינן התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא:
4 מתני' אלו דברים אסורין למכור לעובדי כוכבים. לפי שהם דברים מיוחדים להקריב לעבודת כוכבים:
5 איצטרובילין ובנות שוח וכו'. מפרש בגמרא:
6 מוכר לו תרנגול לבן בין תרנגולין. אם לקח לו מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור לו ביניהן תרנגול לבן דכיון דשקיל נמי אחריני לאו לעבודת כוכבים בעי להו:
7 סתמן ופירושן. מפרש בגמרא:
8 דקל טב חצב ונקלבים. מפרש בגמרא:
9 גמ' בפטוטרותיהן שנו. פטוטרות דמתניתין לאו מין הוא באפי נפשיה אלא הכי קאמר אין מוכרין להם איצטרובילין ובנות שוח בעוקציהן לפי שהיה דרכן לתלות אותן בהם לפני עבודת כוכבים:
10 לבונה זכה. מין לבונה הוא:
11 שלשה מנין. משקל שלשה מנין דהא ודאי לסחורה קא מכוין למהדר לזבוני:
12 מיפקדינן. אלפני עור אנו מצווין שלא ליתן מכשול בדבר האסור לו וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום לפני עור לא תתן מכשול הוא דבן נח מוזהר על עבודת כוכבים:
13 אלפני דלפני. כגון הכא דהא ודאי לאו לעבודת כוכבים קא בעי ומשום דלא לזבן איהו לאחריני דמקטרי ליה לא מיפקדינן למיסר:
14 מותר למכור לו תרנגול לבן. דכיון דלא אדכר לבן לאו לעבודת כוכבים בעי לה:
15 ושאר כל הדברים וכו' סתמן חיטי חיוראתא. סיפא דמתני' קא מפרש:
16 מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה. לעובדי כוכבים:
17 מוכרין וכו'. מדינא שרי דליכא למיחש לרביעה משום דעובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה שלא תעקר שנעשה עקרה ברביעה אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמן שלא למכור כדי שלא יבאו להעמיד בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים והא ודאי מדינא אסור לפי שהן חשודים על הרביעה ואיכא משום לפני עור והוא אינו חס על בהמת ישראל שלא תעקר לפיכך יש מקומות שהחמירו אף במכירה משום לתא דהעמדה ומשום הכי קאמר דמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין:
18 ובכל מקום. אפי' באותן מקומות שלא החמירו בכך:
19 אין מוכרין בהמה גסה. מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ועגלים וסייחים ושבורים אע"פ שאין ראויים למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאיחלופי ואתי למזבן גדולים ושלמים הראויין למלאכה ואיכא משום שאלה ושכירות כדמפרש בגמ':
20 מתיר בסוס. מפרשים טעמא בגמ':
21 גמ' כיון דזבנא קניה. ואינה של ישראל ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קא עבר דבני נח לא נצטוו על השביתה:
22 גזרה משום שכירות גזרה משום שאלה. אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא ניחוש למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי לאוגורי או לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה על שביתתה:
23 נסיוני. מנסי לה אי אזלה שפיר :
24 ואזלה מחמתיה. מחמת קולו שהיא מכרת והולכת ואע"ג דמחמר לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משוי פעמים שנותן עליה משוי לנסותה אם הולכת יפה והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת דף קנג. דחייב חטאת והתם פלוגתא. כך כתב רש"י ז"ל:
25 אגב דספסירא. ע"י סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל:
26 ועוד לא מגלי מומי. כיון שהוא למכרה לקחה אינו משאילה שלא יכיר הלוקח המומין שבה:
27 ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכי תימא איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה אבל אין הכי נמי דבלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו אכתי תיקשי לן הא דאמרינן רב אחאי שרי לזבוני חמרא אגב דספסירא אי משוס נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דתיזיל מחמתיה וכי לא ידעה ליה לקליה מאי הוי אע"ג דלאו דמחמר לא עבר אשביתת בהמתו עבר אי מנסי לה וראיתי בשטת הרשב"א ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו יש לדחוק דלא מנסו לה אלא בחצר והולכת משוי בחצר לא מיקריא מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ ואני אומר שאין הדין כן דודאי כל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מיחייב בבהמתו לא מיחייב דאדרבה איסור בהמתו קיל מגופו ומחבירו כדאמרינן בפרק מי שהחשיך שם דף קנג: אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה ועוד שהרי מפורש בפרק מי שהחשיך שם דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה וכדאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא פורתא להטיל מים ולהטיל גללים וכו' וקאתי למעבד עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלה הימנה וכו' אלמא לא מיחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדה בהמתו עקירה והנחה דומיא דידיה ממש וכיון שכן מה ענין לעקירה והנחה ברה"י לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום אבל ראיתי מי שתירץ כיון דאיסור נסיוני דמתרמי היכא דמזבן ליה ניהליה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי לכן דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק הוא ודבר שאינו מצוי כל כך לא חששו ונראה לי שכוון לזה רש"י ז"ל שכתב כאן והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת דחייב חטאת והתם פלוגתא עד כאן ולמה היה לו לרב ז"ל להזכיר כל זה אלא לומר שאע"פ שאין אנו חוששין בכי האי גוונא לשביתת בהמתו מפני שחשש רחוק הוא למחמר שהוא אסור חמור דחייב חטאת חיישינן ואפשר גם כן שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהל' שבת שכתב גבי איסור מכירה גזרת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמאן דאמר דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כדאיתא בפרק מי שהחשיך שם כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה"נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי ליה לאו גרידא אבל אני אומר שאין צורך לדחקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כי האי גונא ברשות לוקח היא דהוה ליה כי ההיא דתניא בפרק השוכר את האומנין דף פא. ובפרק ארבעה נדרים דף לא. הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותם ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב וטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו עד שגילה בדעתו שאינו חפץ במקחו ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל בהן כל זמן שלא החזירה שהרי בפרק הספינה דף פח. אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהנותן כלים לאומן ונאנס בידו חייב וה"מ דקייצי דמיו כעובדא דההוא גברא דאייתי קרי כלומר דלועים לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקיל קם אקדשינהו ואמרינן התם דכיון דקייצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאלמא מתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהן אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד מקדיש כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דבבא מציעא אלא ודאי מתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזור מקחו הילכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו אם אינה שלו אפילו שמעה ליה לקליה אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידיה בין שאינה שלו הוה ליה מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו ואע"ג דבכולי תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקטינן ועוד דבהמתו ידעה ליה לקליה ובהמה דחבריה לא ידעה ליה אבל ודאי כל היכא דידעה ליה חייב והיינו דהכא חיישינן למחמר ולשביתת בהמתו לא חיישינן דלאו בהמה דידיה היא. כך נראה לי:
28 רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים וכו' אימור לשחיטה זבנה. פירש רש"י ז"ל ומתני' דקתני אין מוכרין בבהמה טמאה אפי' בסתמא ובטהורה במפרש ליה עובד כוכבים דלקיומא בעי לה ולא מיחוור דהא בשור של פטם דסתמיה לשחיטה בעיא ולא איפשיטא בגמרא דף טז. ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא ד"רמ ור' יהודה לקמן דף כ: וק"יל כר"מ דאסר אלא מתני' בסתם אינשי דמסתמא זבני לרדיא ורב הונא לטבח זבן ואע"ג דטבח גופיה לרדיא זבין כיון דזבין נמי לשחיטה תלינן לקולא: